קטע מתוך יומניה של לאה גולדברג, דיאלוג מרתק בינה לבין עצמה שמעורר שאלות שמעסיקות את כולנו..(או אותי לפחות..)
הלא השאלה כה פשוטה: לקבל את החיים כמו שהם, או שלא לקבלם כלל. מה יכולות להוסיף הטענות?
- אבל אני סובלת!
- כך היה תמיד. אלה הם החיים!
- אבל החיים אינם טובים!
- זהו שקר. את יודעת זאת בעצמך. את יודעת זאת היטב באותם רגעי השתיקה, אשר הלב מסוגל לחשוב.
- מי נתן יתרון לרגעי השתיקה על רגעי ההתרגזות והצער? הלא גם הם חיים.
- וגם הם טובים.
- והחלומות? החלומות המרעילים, מה היה עליהם? האם אסור גם לחלום?
- לחלום מותר, רק אם החלומות יוצרים אחר כך שירים לא רעים ופרוזה הגונה. לחלום סתם - אסור.
- למי נחוצים השירים שלי? הרי הוא לא יקרא בהם, ואם גם יקרא, הלא כבר קיבלת עליך את הדין. הלא ידעת סוף סוף כי אושר פרטי שלך - הנהו מן הנמנע בשבילך.
- אבל אני כל-כך דלה. אני מסוגלה לחיות רק למען עצמי. אני גם לתת מסוגלה רק על מנת שיחזירו לי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה